יש פעמים שהולכים בהם לאיבוד
גם המנוסים בדרך
כאילו אין כבר חיבור
לבהיר, לברור.
מחשבות – משתלטות – נסגרות
בלי קשר לממשי ולקיים
ידוע הדבר
אולם הלב נסגר.
וכשהלב סגור, אדוות מילים לא תוציאנו משממונו.
נדרש זמן, זמן שהייה והתבוננות
<גם הזמן צריך, זמן>
הכרה בקיים, במתהווה
לעיתים זה משפיע על הגוף שהופך לחולה, נרפה
ואז
מתוך החמלה
מתוך ראיית האחר
הלב נפתח מחדש.
וכאילו כלום לא קרה או נעצר
עולים בחזרה אל הדרך.
לפעמים
כל מה שצריך זה להיות בנוכחות
להכיל את מה שקיים על כל מורכבותו.