חופשה משפחתית בסיני

בידיעה ברורה מראש שכך זה הולך להיות…סוף היום הרביעי. אני מצליחה לכתוב משהו…לזהות משהו בתוכי…זה לא מרגיש כאילו משהו בהתנהלות המשפחתית מסתדר או הולך לאנ שהוא…ההרמוניה מאיתנו והלאה…
מתוך הכאוס שקורה אחת לכמה זמן (שעות/דקות/רגעים)
זה לוקח מזו, זה מציק לזה, זה מרביץ לזה, זה קופץ על זה, זה קופץ על זו, זה מפריע לזה, זה צועק על זה – אני אומרת 'אל תצעק', זאת מרימה את הכל ואני מבקשת: קצת יותר בשקט…
ובתוך כל זה אפילו לא יצא לנו ל'גדולים' שבת לדבר בכיף אחד עם השנייה (אולי היום ל5 דקות)
הארוחות פה נראות כמו שדה קרב
השג ככל יכולתך כי אם לא תאכל עכשיו – לא יישאר לך…כמות האורז שמזמינים לארוחה, זה משהו שלא תאמן …
ובתוך כל ה'עשה לי' 'לקח לי'
ישנה העובדה שזה לילה רביעי שאני ישנה בחוץ…
חווה את השתנות מזג האוויר בצורה מלאה
כל שינוי בכיוון הרוח מורגש ואיכות המשב (צפוני, דרומי, מזרחי…)
האם האוויר עומד או זז עם או בלי זבובים / יתושים שוכבת כאן ועכשיו ומביטה בשמי הלילה השחורים שזרועים בכל כך הרבה כוכבים
ואני מצליחה להיות בשקט…ממש לחוש בו, להיות בו 

 שקט
לפני הזריחה אני מוערת
חווה את ההשתנות המרהיבה שבין קצות הלילה לתחילתו המנומנמת של ראשיתו של השחר כשהשמים בצבע כתמתם ורוד עתיק
ובכל יום אני מתרגשת ומצלמת את הפלא הזה
שקורה מדי יום כל פעם קצת אחרת ובכל יום מחדש…
ויש את האימון היומיומי העקבי,
שמתחיל ב-5 עם ישיבה
ממשיך עם נשימות
ומאפשר לתנוחות לקרות מאליהן
בשמחה ובאהבה
ואני מודה על פיסות השקט האלה
שמאפשרות לי את החזקת המרחב
ואת האפשרות להיות נוכחת
ולהחזיק את קצוות הגם וגם
של להיות ביחד
עם המשפחה שלי
בחופשה