איזה סתיו מבלבל…ביום עדיין חמים, בלילות קריר. מזג אוויר שלא סגור על עצמו…מצד שני מאד נעים, לא חם מדי לא קר, מן אמצע.
זאת תקופה שמבלבלת את הגוף… תהיתי מתי הגוף שלי יגיב למזג האויר, איפה זה יפגוש אותי ומתי?
ואז זה קרה…התחלתי לא להרגיש טוב, כאילו אזלו כוחותיו של הגוף…
וויתרתי, לא התנגדתי…
לקחתי את כל החומרים הטבעיים שהיו לי בבית בכדי לחזק את מערכת החיסון…
התחושה הייתה לא של מחלה, אלא של משהו אחר שלא יכלתי לשים את האצבע עליו…חשבתי לעצמי, אה
אני בטח צריכה לקבל…אבל מה זה? אני לא מרגישה כתמול שלשום…האם אני צריכה לנוח, לנתק מגע עם אנשים?
מה אני עושה עכשיו? מה קורה לי?
בתחושות הגוף שלי, זהיתי דבר שביקש עצירה, שקט ואפשרות לשהיה. משהו שלא תמיד מתבקש
וגם אולי אני לא נותנת לו מקום… 
המעגל אצל נאוה פתח לי כיוון נוסף של התבוננות על זה. האנרגיה של חודש כסלו.
חודש כסלו מבשר את בואו של החורף, את הכיוון של ההתכנסות, המקום של העיבור,
הפוטנציאל שגלום בזרע שנמצא באדמה ועדיין לא נבט. שזה בעצם סוג של שהייה – עצירה, מתוך
התהליך שמתקיים בטבע והתהליך שמתגלם בנו כבני אדם. כך שלמעשה זאת שהיית מעבר לקראת פריצה, לקראת נביטה.
מבחינת עונת שנה אנחנו לקראת חורף מה שמבטיח חושך (שעון החורף, מחשיך מוקדם)
כך שנדרשת עבודה על האור הפנימי, כדי שנוכל לקבל את סך החלקים שבתוכנו שאולי אנו פחות אוהבים או אוהבים לראות
ומתוך זה ליצור שינוי = טרנספורמציה – זאת העבודה. זה הכיוון.
כל השבוע לא תרגלתי, הגוף לא מוכן, לא נותן. הגוף מבקש עצירה. למרות ה"מיחושים" באזורים מסויימים, ההרגל
בהנעה, בתנועה והצורך באימון – הרגשתי שהצורך בעצירה, בשהייה חזק מהכל.
בהתמקדות על הדבר, על המצב הזה שמרגיש כמו "תקיעות" התבהר לי עוד משהו.
חוויתי תחושות והתחברתי לדימויים שהרגשתי במקומות מסויימים בגוף. כשיכלתי לשים לב לגוף השלם ולתחושותיו זה יצר אצלי הקלה גדולה
כאילו קבלתי אישור ש"הכל בסדר" שזה רק סוג של מצב שקיים עכשיו ומתבטא בתחושות כאלה ואחרות. השלם – הגדול מאפשר לזה לקרות…
האפשור הזה שהגוף עושה עבורי מלאה אותי אושר גדול והכרת תודה…
במהלך סופו של אותו השבוע המחלה הגיעה…הרבה ליחה ונזלת שעם הימים הפכה להיות סמיכה…
אפשרתי לעצמי לנוח, לישון, לבכות, להשתבלל, לראות טלווזיה, לגמור ספר וחצי ולהרגיש טוב עם עצמי
ביטלתי את המחויבויות שלי. לעצמי, לעולם.
כמו להיות בריק, בכלום.
ממש נהניתי…מעולם לא חוויתי כזאת חופשה, אמיתית.
מתוך אפשור ואשרור פנימי.
אחרי 5 ימים הרגשתי שמיציתי. די.
אבל עוצמתה של הנזלת נשארה כשהייתה, ללא שינוי או תנועה.
נסיתי ללכת ללימודים – להתבונן על זה, להיות עם זה עוד קצת
התחושה המאד ברורה שהייתה לי ש"זה" לא רוצה שיתבוננו עליו, היה שם מסך כבד שלא איפשר תקשורת.
שלהיות עם "זה" זה להיות במקום מוזר, לא מאפשר, מקום שמבקש שלא יהיו איתו בקשר…אז עזבתי את "זה"…
ואז בקשתי…
ש"זה" כבר יעזוב אותי ושאחזור כבר למחוזות המוכרים של תקשורת ותנועה…לחזור לחיים
ועוד באותו היום זה קרה…
התחילה תנועה של יציאה בחזרה למחוזות מוכרים… לקח ל"זה" עוד כמה ימים לצאת מהמערכת…