לפני אי אילו שנים, טרום עידן הילדים הייתי המון בדרכים, בנסיעות ארוכות טווח לחו"ל. עסוקה בחיפוש עצמי ובחקר מסיבי של התודעה.

במהלך סיבוב גדול שהחל בארצות הברית וכלל את ברזיל ואירופה, למדתי ותרגלתי זן יפני וקוריאני, הזדמן לי ולבן זוגי להשתתף ברטריט זן (סדנא ארוכה) שארכה 3 שבועות שהתקיימה באחד מפרברי ורשה הכפריים (פולין).

הסדנא התקיימה בשתיקה נאצלת, כלומר אין דיבורים. הרטריט התקיים בשתיקה מלאה. מי שרצה יכל לדבר. מבחינתי שמירת השתיקה הייתה משמעותית, ביקשתי להעמיק ולהכנס עוד פנימה לקראת השקט המיוחל.

תרגול הזן במסורת הקוואן אום הקוריאני כולל ישיבות מדיטציה בנות 30 דקות, תרגול צ'אנטינג וגם הליכות מדיטטיביות.

בריטריט שבו השתתפתי ההליכות היו בנות 40-45 ד'.

3 השבועות שביליתי ברטריט כללו הליכות ביער יפהפה באזור כפרי ונעים.

כל מה שציינתי עד כאן נקרא העטיפה, סיפור המסגרת. ליבו של הסיפור הוא מה שעבר בראשי, בליבי ובתודעתי במשך 3 שבועות של שתיקה. תקופה בה כל מה שעברתי עבר זיקוק ועיבוד מתוך "השקט" שכביכול יכלתי להיות שרויה בו. אולם בפועל חיו בי קולות רמים שצצו ועלו בתודעה, קולות שהיו שונים ומשונים ובעיקר, פחדים וחששות ממה שעלול לקרות לי בהמשך הדרך.

כך התוודעתי ל"תודעה קולקטיבית"

בכל יום בזמן ההליכה ביער, הטבע היה שקט ופסטורלי עלו בי חששות, כיווצים, פחדים משתקים. חשתי כאילו אני נמצאת ומתקיימת בשני קיומים מקבילים:- אחד שנוכח מאד במה שקורה כאן ועכשיו והשני, הקיום המקביל חווה תודעה שואתית, של כפריים פולנים שיכולים בכל רגע להסגירני לנאצים. חוויתי כמו פלאשבקים, פיסות של זיכרונות חיים, של דימויים ויזואליים כמו קטעים מסרטים ותיאורים של יהודים שהתחבאו ביער.

עם כמה שניסיתי להיות ברגע הנוכחי – שבו הדימויים העזים לרדוף אותי. לתדהמתי הרגשתי שאינני יכולה להתנתק מהתודעה הקולקטיבית שהיא חלק ממי שאני –: בחורה יהודיה, ישראלית, בת לאיש עקור ממשפחתו ומארצו, נכדה לאדם שעבר מחנות ריכוז והשמדה ושניצל בדרך נס. ההבנה שהתודעה האישית שלי היא חלק מתודעה קולקטיבית גדולה שקשורה בהתניות תרבותיות ומשפחתיות, ה'לזכור ולא לשכוח'.

בסופו של דבר, כשהסכמתי לראות את זה, להיות עם זה ולקבל את זה – יכלתי להיות נוכחת בהוויה הנוכחית של פשוט ללכת ביער.