לידה היא דבר מופלא, פלא. חוויית הלידה נוגעת במקום של בין חיים ומוות, בין סוף הריון והכרות עם הרך הנולד/ת…זה מרגש תמיד לקרוא סיפור לידה, כל סיפור שכזה הוא יחיד ומיוחד כמו האישה והתינוק/ת שהיא ילדה…את מוזמנת לקרוא סיפורי לידה של נשים אשר בחרו לשתף ומזמינה אותך להוסיף את סיפור הלידה שלך למאגר סיפורי הלידה שבאתר – קריאה נעימה!

 

 

 

 

סיפור הלידה של רותם
מדורת לג בעומר, של הפעוטון של עינבר, אני ובועז ועינבר מארגנים את השטח בשעה 16:00, אני מתכופפת ומתרוממת, מרימה את הזבל כדי שיהיה נקי ונעים לכל המשפחות שבדרך, וכמובן שזה אנחנו שהגענו ראשונים מתוך צוות הוועד לסדר ולנקות, אח"כ איזה אימא אומרת לי- מה? ככה עבדת פה? זה מזרז לידה, אכן מזרז…
היה מוצלח ומאוד נהננו, סוף החגיגה הגיעה, השעה 19:00 כולם מתחילים ללכת ואני עוד יושבת על המחצלת מתחילה להרגיש נזילות של מים, המכנס השחור שלי (מזל) מתחיל להתרטב, אולי זה פיפי שבורח? אני מנסה עוד לברוח מהמציאות… הולכת לעשות פיפי בצד, בשדה ואחרי באים עינבר ועוד חבר מהגן, מתיישבת, משתינה, מתרוממת, ולא, זה לא מפסיק. ממשיכה לנזול. עוד מקפלים מחצלות ואומרים שלום וליד האוטו אני אומרת לבועז, ממי אני לא יודעת מה זה אבל כל המכנסיים שלי רטובים. טוב הנה זה מתחיל הוא אומר לי.
נוסעים הביתה אני נכנסת לשרותים ממשיכה לנזול, מתקשרת לאביגיל המיילדת, מדווחת לה, שואלת אותי אם יש לזה ריח של זרע (יעני שפיך) היא אומרת לי שהיא מחויבת להגיד לי לסוע לבי"ח כי זאת ירידת מים. אין שום סיכוי שאני נוסעת לפני שאני מרגישה צירים. בועז בטלפון עם ההורים שלו, יש ירידת מים, אין מה למהר, בואו לקחת את עינבר.
נכנסת למקלחת, עינבר יחד איתי כי בדיוק חירבן מלא, ופתאום וואוו נשענת על הקיר גונחת נאנחת ועינבר שואל אבא מה אימא עושה?
זה הגיע פתאום, חזק מאוד והמשיך, יוצאת מהמקלחת הולכת להתלבש ועוד אחד ועוד אחד, כבר על הרצפה נשענת על המיטה.
כנראה שבועז זרז את ההורים והכין את עינבר לנסיעה, והם הגיעו ואנחנו יוצאים ומהרגע שיצאנו לא הבנתי למה אנחנו עושים את זה כי הנה אתה מגיע וזה כל כך חזק. ונכנסים לאוטו, נשענת על שש, גונחת, מתחננת לבועז תקשיב תקשיב תעצור בחדרה תעצור בהלל יפה, תקשיב!!!!!!
והוא לא מקשיב, וממשיך ואני לא מאמינה שעברנו את הפנייה לחדרה ושאנחנו ממשיכים ללניאדו בנתניה והצירים ככ חזקים ואני רק רוצה לצאת החוצה מחוץ לאוטו להיות משוחררת לזוז לא להיות כבולה ופתאום שקט, רגע ארוך של שקט – שלב המעבר יודעת שעוד רגע זה ימשיך והנה ואנחנו מקרבים לבאמפים הנוראים בכביש ליד הים ובועז מבטיח לי שהנה אנחנו מגיעים והוא נכנס לחנייה מחנה את האוטו, לא האמנתי איך הוא לא פורץ דרך הזכוכיות של הבי"ח ישר לחדר יולדות, ודי ואני רוצה לצאת ובחנייה מחכה לי אביגיל והיא באה לאוטו ובודקת אותי יש לך פתיחה מלאה אני מרגישה את הראש, בואי הנה כסא גלגלים, ואני מנסה לצאת ולא מסוגלת לזוז, רוצה שאני איילד אותך באוטו עלי עלי אני איילד אותך פה ופתאום עוד רגע שקט אז בואי יש לנו זמן ואני בכוחות לא ברורים מושיבה את עצמי ומחזיקה את עצמי בעזרת הידיים והיא רצה למעלית לא לדחוף אל תדחפי ופתאום שוב שקט המוח קיבל פקודה והכל הפסיק וברגע שאני רואה את השלט מרכז לידה זה חוזר ואנחנו נכנסות לחדר והיא מפשיטה אותי ובואי איך את רוצה על שש על הצד בואי תפילי את עצמך למיטה תנשמי אל תפחדי תנשמי אל תפחדי, לא פחדתי ואיכשהוא נשכבתי על הצד והראש כבר התחיל לצאת החוצה ועוד דחיפה אחת תדחפי תביאי לי תביאי לי רגע אני עוזרת לו להוציא את הכתף תביאי לי תביאי לי והנה אני מחזיקה אותו ושולפת אותו והוא עלי. מה זהו מה זהו שעה 20:55 (כשהגענו לחנייה ב20:47), ל"ג בעומר, יום ראשון, 2.5.10, יח באייר תש"ע.
קוראים לך רותם ואתה הבן השני שלי שהגיע אלי במהירות מהרגע הראשון על המיטה בפורטוגל.
תודה
אליה

סיפור הלידה של מעין
יומיים לאחר הלידה, מצאתי את עצמי יושבת בבית עם מעין בידיים, הסתכלתי סביבי וחוץ מהנוף של הים שאנחנו רואים מביתנו, בפעם הראשונה שמתי לב שכמעט כל תמונה בבית מכילה אלמנטים של מים. גיל ואני תמיד נמשכנו למים, לרחש, למגע, לריגוש שיש במים וזאת מיצינו דרך התחביב שלנו, צלילה. כשנכנסנו להריון בפעם השנייה, מיד חשבתי איך אני מתקנת את החוויה של הלידה הראשונה שהייתה מאד קשה לשהם ולנו? איך אני מגיעה ללדת עם ביטחון, עם תחושת השלוה שתמיד דמיינתי לעצמי כשחשבתי על לידה. זו הרי חוויה עוצמתית שאין כמוה, הגוף והנפש מתאחדים באופן האולטימטיבי בשביל לתת חיים. ידעתי שאני רוצה הזדמנות לחוות את הלידה עם כל מה שזה אומר. אך איך עושים זאת כשהסביבה כבר מתוכנתת לדאוג, להתערב, לא ממש לסמוך על האישה שתוכל "לעמוד בלידה טבעית…"? כשהגעתי לאתר האינטרנט של ג'הרה דולה אשר שייך לד"ר אילן הלוי, גינקולוג מומחה ואשתו טלי, הידרותרפיסטית ודולה, הבנתי שאפשר גם אחרת…
דיברתי עם חברה שלי, תמר, שילדה ממש לא מזמן בלניאדו והתברר לי שבעצם ילדה עם אילן, טלי, ודולה מהצוות שלהם. כשסיפרתי לה שהחלום שלי הוא לידת מים, אמרה "אה, אי אפשר לתאר את המדהימות של המקום הזה והצוות." גיל חשש (וגם אני במידה מסוימת) שמדובר בלידה במרכז לידה ולא בבית חולים…ביקשתי ממנו ללכת, לראות, לשמוע ואז להחליט.
התקשרתי לאילן לשאול ולספר קצת על הרקע של לידה טראומתית, מכשירנית, זירוז לשוא וכו…קולו וההסברים שלו הרגיעו אותי שמה שהיה היה ומה שעכשיו עכשיו. קבענו להיפגש בעוד מספר שבועות. כשגיל ואני הגענו למרכז הלידה בפעם הראשונה, ליבי נפעם מהיופי, הרוגע, הנועם שבמקום ובמיוחד שבאנשים. הבנתי מיד שהגעתי למקום הנכון.
בשבוע 40, לקראת התאריך המשוער של הלידה כבר שמעתי אנשים שואלים, "נו, אז אם לא תלדי השבוע, יעשו זירוז?" למה זירוז, חשבתי, הרי טוב לו בפנים… לקראת סוף שבוע 42 כשאני כבדה, לא ישנה, אך סה"כ הכול חשה מצוין, הם הגיעו, הצירים. כל כך שמחתי שחיכיתי, שהקשבתי לגוף שלי, שהקשבתי לאילן וטלי שאמרו שאין מה למהר, הגוף עושה את שלו. ביום חמישי ה22 באפריל, לאחר לילה של וירוס בטן שכנראה עבר אלי משהם בני בן ה3 ושמונה חודשים…הגעתי ללניאדו ושם אילן בדק, אמר שאין לידה, החלטנו לעשות "סטריפינג" לזרז עניינים באופן טבעי. לאחר מכן, גיל ואני הלכנו להליכה בים בחוף של מעין צבי…חוף נטוש, שקט, נראה כאילו הציוויליזציה עוד לא הגיעה לשם. היה לנו זמן איכות אינטימי שאני בטוחה עזר לגוף להבין שאפשר ללדת: אנחנו יחד.
ביום חמישי באחת בלילה ה23 באפריל, התעוררתי עם תחושת פרפרים שאט אט הפכו לצירים אמיתיים. נכנסתי לאמבטיה לכמה דקות ולאחר שעה הבנתי שכדאי שאעיר את גיל. "זה פה it's the real thing…" אמרתי. ההתרגשות החלה…שהם ישן ולמזלנו אימי כבר הייתה אצלנו כי יום לפני "הייתה לי תחושה שזה קרוב…" לאחר שעה של צירים עקביים שנמשכו 40 שניות בהפרשים של 3 דקות התקשרנו לאילן, שאמר להגיע למרכז לידה עוד שעה בערך…התחלנו לבדוק שיש לנו הכל, כשהגיע ציר עמדתי, התנועתי, ישבתי על הכדור פיזיו, כאבתי, נשמתי, והתרגשתי. בין הצירים הכול היה כרגיל, הרגשתי קצת כמו שתי אישיויות מאד שונות אחת מהשניה… אך זו הייתי אני, הבנתי שזו אני, חווה את ההתחלה של מסע קסום אל עצמי שבסופו אכיר את בני השני.
חמש דקות לפני שהיינו אמורים לצאת מהבית הערתי את אמא שלי ושתי דקות לאחר מכן שהם התעורר. איך הוא הרגיש? איזו אינטואיציה… הוא רץ למיטה שלנו ואני בין ציר לציר אומרת לו שאבא ואני הולכים ללדת, הוא שואל: "מה, אז יהיה לנו תינוק היום?" ואני עונה שכן, הוא הולך לסבתא שלו וגיל ואני יוצאים…הסתבר אחר כך ששהם לא הצליח להירדם ופשוט חיכה עד שנחזור הביתה בשישי בערב…
הדרך לקדימה הייתה פרושה לפנינו, שקט וכבישים ריקים, איזו הקלה. אך אופס, פתאום גיל אומר "אל תכעסי עלי אבל צריך למלא דלק…" ואופס, שכחנו את התיק שלי בבית…טוב, החלטתי להתרכז בצירים…זה לא היה פשוט כי במכונית הצירים הרגישו בלתי נסבלים כי אי אפשר לזוז ולאפשר לגוף לנוע עם הציר, זה היה קשה. כשחנינו מול המרכז התמלאתי התרגשות, חודשים דמיינתי את הרגע שאני נכנסת בשער העץ ואילן, טלי והדולה (שלבסוף הייתה דפנה שלא הכרנו אך מסתבר שזה היה הבליינד דייט הכי מוצלח בחיי!!) מקבלים את פנינו. ואכן כך היה. "יש לך פנים של לידה" אילן אומר ומחזק את תחושותיי שהגעתי בזמן הנכון.
נכנסנו למרכז שממש מרגיש כמו צימר בצפון, ריח הנרות הנעים היה מרגיע, האור שליו ואינטימי. אילן בדק אותי, צוואר מחוק לגמרי עם פתיחה של 2.5 ס"מ. הוחלט שנלך לנוח. גיל מיד נרדם כמובן, "תשמור על הכוחות שלך, תצטרך אותם" אמרתי…ניסיתי לשכב אך היה מאד קשה בצירים, התהלכתי, ישבתי על הכדור, ומידי פעם חשבתי "וזה רק הולך ומתגבר…" בכל ציר חשבתי על קיה, המורה שלי ליוגה היריון, שמעתי אותה אומרת שכל ציר מקדם את התינוק לתוך תעלת הלידה ואני יכולה לעזור לו עם התנועות והריכוז. ואכן, התרכזתי, התכנסתי, למרות חששותיי ממה שאפגוש בתוך עצמי במיוחד עקב חווית הלידה הקודמת בה לא הרגשתי את הצירים הטבעיים אלא את האפקט של הפיטוצין…ואז אפידורל שלקח את התחושה…
בשעה 6:30 טלי הגיעה וראתה שהמצב דיי דומה אז החלטנו להיפגש שוב ב8:00. אז כשאילן בדק אותי שוב, כבר היתה פתיחה של 4-5 ס"מ…החלטנו להעביר עוד קצת ב"יבשה" ואז להיכנס לבריכת צירים לטיפול ג'הרה עם טלי. ב"יבשה" דפנה עזרה לי במהלך הצירים, עיסתה לי את הבטן והגב, ואני המשכתי להתנועע. ואז כשנכנסתי לבסוף למים שליטפו את גופי ומיד הרגיעו את הכאב במידת מה, הרגשתי בת מזל שיש לי את האפשרות להרגיש את עצמי עם כל מכאוביי והחוזק שבגופי…זו הנפש ממנה חששתי, פן תרגיש את פחדיי ותהווה מכשול…כשטלי החלה את הטיפול, כשאני שוכבת על הגב, רגליי מונחות על המצוף וראשי בידיה, נזכרתי בלידה של שהם, ראיתי את עצמי שוכבת ללא אונים, ומענה, האם התינוק שלי בסדר…הפחד לאבד אותו הציף אותי. הפחדים אט אט הפכו להתרגשות ששהם בבית מחכה להכיר את אחיו הקטן, העובדה שגיל עימי ומאפשר לשנינו חווית תיקון מדהימה שכזאת ריגש אותי עד דמעות. עצרתי את הבכי עד שאמרתי לטלי "אני רוצה לבכות אבל לא מתוך כאב…" "מצוין, תלכי על זה" טלי אמרה, מצאתי את ידה החזקתי אותה והסכר נפתח, הבכי יצא ממעמקים, קראתי לו והוא המשיך לשטוף אותי, לנקות אותי, עד הטיפה האחרונה. גיל אז נכנס למים, מצד אחד טלי ומצד שני גיל, במגע עדין ומאד יעיל, עדיין מאד תומכים בכל ציר וציר שמגיע, הכאב מתחזק, העוצמה מוציאה ממני קולות של חיה ואני שם. גיל ואני נשארנו לבד בשלב מסוים, וכשאמרתי לו "תודה" שוב הדמעות הגיעו והרגשתי שתהליך הניקוי הפנימי גם חל עליו.
כשיצאתי לשירותים לאחר זמן מה, כבר הייתה פתיחה של 8 ס"מ וביציאה הבאה מהבריכה כבר פתיחה מלאה והייתי מוכנה לעבור לאמבטיית לידה. בקושי זזה, עליתי לאמבטיה, כשגיל יושב מולי ואני רוכנת עליו, כורעת ומוכנה ללדת…טלי מימיני, דפנה מאחורי גיל ואילן משמאלי. הרגשתי מוקפת אהבה, ביטחון, אמון שלם בי, ביכולת שלי ללדת.
צירי הלחץ החלו, ואני חשבתי שאם מעין לא יוצא עכשיו, איך אוכל לעמוד בכאב המוזר הזה? הלחץ הזה? השעה הייתה 11:00. בכל ציר שהגיע הרגשתי שהנה הוא יוצא, אך כשהציר נגמר ומעין עוד בפנים, הרגשתי תסכול, אז התחלתי לדבר איתו…אמרתי לו שהנה אני עוזרת לו לצאת, שאני מחכה ומצפה להכיר אותו, שאבא רוצה להכיר אותו, לנשק ולחבק. ששהם מחכה בבית…כשהגיע ציר אמרתי לו "הנה עכשיו זה קורה…" מידי פעם אילן נתן עדכון היכן הראש, שמעתי קולות אומרים "כל הכבוד, נשימה ארוכה, מעולה." בכל ציר ממש ניסיתי לא לשרוט את גיל מרוב כאב…וואו כמה דברים עברו לי בראש באותו זמן. מידי פעם אפילו הסתכלתי על השעון, כמה זמן אוכל להחזיק מעמד?
ואז, שמעתי, הנה הראש, רוצה להרגיש? בתחילה אמרתי לא, אחר כך ניסיתי, אך היה קשה מידי גם לעבור ציר וגם להרגיש,כבר רציתי לחוש אותו עלי. אילן אמר "זה ממש הסוף" ואני חשבתי ואז אמרתי "זו רק ההתחלה"…של חיים חדשים, משפחה של ארבעה… "הנה הראש", הרגשתי כיצד מעין יוצא מתוכי לתוך המים, וכשכולו היה בחוץ הרגשתי את ה"היי" הכי מרומם שהרגשתי איי פעם. תחושת ההקלה על הגוף קודם כל ואז הנפש הרגועה: שמעתי את הבכי הראשון שלו, אילן העביר אותו מתחתיי ביני לבין גיל, התיישבתי והחזקתי את מעין בזרועותיי כשגופו עדיין במים, עטפו אותנו במגבת חמה ונעימה, והוא פשוט היה יפה תואר, מתוק, עם שפתיים ומבט של אחיו הגדול. איזו הקלה, התרגשות, אהבה ורוגע שררו בחדר. יצאנו לאט מהאמבטיה למיטה וחיכינו שהדופק בחבל הטבור ייפסק לבד. זה לקח כמעט 15 דקות לדעתי ואז גיל חתך אותו. מעין נולד ממים למים (כי מיי השפיר ירדו רק בלידה עצמה).
גיל נראה היה רגוע, שליו, שמח, ומתרגש. עשינו את זה!! לא להאמין שלאחר כמה שעות של מנוחה, מקלחת, וארוחה מעולה, כבר היינו בדרך לבי"ח לניאדו לבדוק את מעין והביתה.
היה קשה להיפרד מדפנה, טלי ואילן, הרגשתי שאני רוצה לקחת אותם איתי…התמיכה האין סופית שלהם פשוט חיממה לי את הלב והיום, 14 יום לאחר מכן, אני עדיין חושבת ונזכרת בנתינה שלהם ומתמלאת נשימה.
הגענו הביתה ב21:15 בערב של יום שישי. אמא שלי ואבי עזרו עם שהם שהיה באמבטיה באותו זמן. התיישבתי על המיטה שלנו ושהם בא להכיר את מעין. בתחילה אמר שלא קוראים לו מעין אלא "פו"…(הדוב…) אך לאחר 10 דקות, השם מעין יצא מפיו ללא הפסקה. הוא ליטף אותו, הריח אותו ואמר "זה מדהים אמא, יש לו ריח של פרח…" לאחר כמה דקות של ביחד, שהם החל לבכות בכי חרישי, בא לחיקי, ואמר "אני מתרגש" אמרתי לו שגם אני, וזה בסדר להוציא כי הוא הרי חיכה למעין המון המון זמן, והנה הוא פה. שהם נרדם לידי לאחר כמה דקות. והנה מסע קסום אחד הגיע לסיום ואחד מתחיל: החיים בארבעה…
מיכל

סיפור הלידה של עמית
יום ה' ה – 20.5.10 השעה 5 בבוקר ונפקחות לי העיניים. עוד פעם פיפי?! גם… אבל מה זה הכאב הזה… בגב… מה… זה זה? מה… היום? אבל אמיר צריך לעבוד כל היום – הבגרות עוד 5 ימים והאוטו שלי לא מניע… לא הספקנו לתקן… וחוץ מזה אני עייפה עדיין… עוד קצת לישון.
5:07 – עוד אחד… 5:14 עוד אחד… טוב כל 7 דקות, מעניין אם אלו באמת הצירים.
הריון ראשון, אמרו לי שכשיתחילו הצירים האמיתיים – אני אדע ונראה לי שאני יודעת. גם אמרו לי שאני אוכל לנסוע לאילת וחזרה עד שהיא תצא – אבל מי בכלל רוצה לנסוע לאילת עם צירים כאלו?!
אוף… עוד פעם ציר – זה מפריע לי לישון…
עברה שעה, אולי שעתיים – לא מצליחה להירדם ורק חושבת מתי להעיר את אמיר ולהגיד לו שכדאי לנסוע לבדוק אם זה זה וכדאי שזה יהיה מוקדם כדי שאם זה לא זה הוא יוכל לחזור וללמד ואני אספיק להגיע לעבודה בזמן… אולי קצת באיחור.
הצירים מתקרבים – כבר כל 5 דקות פחות או יותר. בסביבות 7:00 הערתי אותו – "תקשיב… נראה לי שיש לי צירים…" בעיניים עצומות הוא ממלמל שהוא ילך לעבוד ואם זה יתגבר אני אתקשר אליו… אולי הוא צודק? התקשרתי לאמא, אחותי עכשיו אצלה ושתיהן עברו 3 לידות. "לכי להיבדק!" – הן אומרות.
אמיר קם ומתקשר לאחותו – "חכי… תמשכי כמה שיותר בבית…" – היא אומרת.
טוב, אני מחליטה, נלך למרכז בריאות האישה בחדרה, פותחים ב- 8:00 וזה קרוב, אם זה זה ניסע לחיפה לבי"ח כרמל.
אני מושכת זמן… מורידה כביסה, שוטפת כלים… ובינתיים טלפונים-
אמא ואחותי – "נו עוד לא יצאת? למה את מחכה?! (אצלנו במשפחה הלידות מהירות יחסית).
אחות של אמיר – "חכי… תמשכי… אין למה למהר!" (לידה ארוכה מאד שנגמרה בקיסרי, השאר קיסרי).
למי להקשיב? עכשיו רק שבוע 37+4, לידה ראשונה…
טוב מתארגנים והצירים כבר כמה שעות טובות מופיעים כל 5 דקות.
אמא ואחותי משכנעות אותי שניסע ישר לכרמל. שכנעתי גם את אמיר. סביבות השעה 11:00 – יצאנו.
11:40 נרשמתי במיון יולדות. כמה אנשים יש בחוץ??? היה ממש רגוע ביום של הסיור… ינעל המרפי הזה… בדיקת שתן ומחברים אותי למוניטור. אמיר בטלפונים לבטל שיעורים ואני מעיינת בעיתון כי הטלוויזיה לא עובדת. אחרי חצי שעה החליטו שצריך עוד קצת מוניטור כי כנראה שזה זה… (וביננו… היה עומס). "טוב…" מגיעה האחות אחרי חצי שעה נוספת "את יולדת היום". היא יוצאת ואמיר יורד לאוטו לארגן את היום שהשתבש. אני יושבת על המיטה ומחכה לאחות. מעיינת בעיתון.
פתאום – "פאק" רעש מוזר של פיצוץ נשמע מבפנים… זה נקרע? צריכים לרדת המים? אני יושבת ותוהה כשלפתע גל חם ורטוב מציף את רגלי – ירדו המים!
אני צועקת ואין שומע, כפתור המצוקה הזה כל כך רחוק ואיפה אמיר כשצריך אותו. ממשיכה לצעוק לעזרה… לא יכולה לזוז… אולי מפחדת…
האחות מגיעה – "כן, ירדו לך המים" היא מאשרת. בודקת – פתיחה של 3. היא מביאה לי חלוק ושואלת אם אני רוצה חוקן. כן, רוצה, למה לא?! (יש סיכוי שעניין החוקן היה לפני ירידת המים…) "אני גם רוצה אפידורל" – אני דואגת ליידע.
הצירים מתגברים, זה כבר ממש כואב. אני מנסה להתלבש ולתפוס את אמיר בטלפון. יש לי פיפי…
אמיר עונה ואומר שהוא תכף בא… כואב לי… אני מנסה לאסוף את הדברים ולעבור לחדר הלידה. בדרך אני נעצרת עם כל הדברים בידיים – עוד ציר… לאיזה חדר היא אמרה? מישהו??? המנקה קולטת את המצוקה שלי ומחפשת מישהו שיגיד לי לאן ללכת (לדדות יותר נכון). אמיר מגיע, הצירים מתגברים. אין כמעט רווח ביניהם. זה נורמאלי? נשכבתי על המיטה – אני על הצד והראש בחוץ, אני לא יכולה לזוז. "תתיישרי את תפלי" אמיר אומר לי ואני מסבירה לו שככה טוב ואני לא זזה לשום מקום.
מהשלב הזה אני לא רואה כלום – אולי קצת את הרגליים של אמיר. מישהו בא – " יש פתיחה של 7, למה שום דבר לא מוכן?". טוב, אז לא חוקן. יאלה – אפידורל! שמים לי עירוי. פתיחה של 10. מה 10? הרגע היה 7 או 3?!? איזה בלגן… "מה עם האפידורל???" אני זועקת. "אין זמן, את כבר בלידה" – מישהי עונה. "אני לא מאמינה" – אני ממלמלת שוב ושוב ודורשת שיביאו לי גז צחוק. באמת צחוק – לא עושה כלום! מישהו לוחץ לי על הבטן ומעריך את המשקל ב- 3200. מתחיל ללחוץ לי למטה… כאילו יש לי קקי… מישהי אומרת לי ללחוץ. אני לוחצת. כנראה שלחצתי טוב לפי הקומפלימנטים שקיבלתי. אני תופסת את אמיר ושואגת (לא ידעתי שאני יכולה להפיק צלילים כאלו…). עוד לחיצה ועוד אחת – בקושי יש שניה לנשום. מה קורה פה? איפה הנסיעה לאילת שהבטיחו לי? איפה שעות של צירים? ואם זה צירים למה זה מרגיש כמו אחד ממש ארוך??? מה קורה פה בכלל? זה לא מה שתכננתי…
במוניטור לפתע נעלם הדופק. מה קרה??? אני בהיסטריה. הכל בסדר אומרים ומחברים את המוניטור מלמטה. הדופק חוזר ונשמע. מזל!
אני ממשיכה ללחוץ עד שמישהי אומרת לי להפסיק.
ואז היא יצאה. בשעה 14:25. ממש הרגשתי את הכתפיים שלה מבצבצות החוצה. היא בוכה.
אני לא יכולה לזוז ומרגישה את חבל הטבור בין הרגליים. כל הגוף רועד. שמים אותה עלי. היא חמה ופועה… השרירים כואבים לי, הגוף משתולל, רק שלא תיפול ממני…
חותכים את חבל הטבור ואנחנו נזכרים שהתיק שהכנו ללידה ובו המצלמה נשאר באוטו (הרי רוב הסיכויים שישלחו אותנו חזרה הביתה, לא?!). טוב נצלם בפלאפון שכיבינו. "למה הוא לא נדלק?!?!?" אמיר מקלל את סלקום. "עזוב", אני אומרת, "אז לא תהיה לנו תמונה על המשקל".
היא שוקלת 3,164. איך הוא ידע הרופא הזה?
אמיר מחזיק את עמית הקטנה על הידיים. הוא יושב מאחורי על הכסא והיא פועה כל כמה שניות. התופר והאחות אומרים שיש לה בכי של תינוקת בוגרת. יופי…
כולם נעלמים. אני לא יכולה לזוז. מנסה להסתכל אחורה לראות את הקטנה בידיו של אמיר שיושב בלחץ על הכסא. שנינו זועקים לעזרה. אני שוב לא מגיעה אל כפתור המצוקה. גם אמיר לא. יופי של כפתור…
בסוף אמיר קם וקורא למישהי. היא באה ואומרת לו שישב כי זה לא בטיחותי. יופי…
מנתקים לי את העירוי סוף סוף ושמים את עמית בעריסה. אמיר מתפנה להודיע למשפחה שלי שעמית כבר בחוץ. ההורים שלו לא עונים, הם באיטליה עם הדוד שמנהל את חדר המיון בכרמל (איפה הפרוטקציה?!)
הסבירו לי שזו הייתה "לידה חטופה" והסיכוי שזה יקרה, במיוחד בלידה ראשונה קטן מאד. אגב… אמרו את זה גם לשותפה שלי בחדר, מאיה, שעברה לידה דומה כמה שעות לפני.
אני מחליטה להסתפק בילדה אחת.
עכשיו… אחרי חודשיים – היא כבר מחייכת אלי כמה פעמים ביום.
טוב אולי עוד אחד… נחשוב על זה…
יעל

סיפור הלידה של תלמה
ההריון הראשון. עוד לפני שהתוודעתי לקיומו, ידעתי שאני רוצה לידה נטולת משככי כאבים. לא ידעתי שמעבר ללקיחת או אי לקיחת אפידורל יש עולם שלם שנקרא לידה טבעית, לא הכרתי את המונח לידה פעילה, אך אורח החיים שלנו כזוג שמנסה לחיות כמה שיותר קרוב לטבע, הוביל אותי לכיוון הזה. ההריון הגיע בקלות. נרשמתי ליוגה, נכנסתי לפורומים, קראתי ספרים, אט אט נחשף בפני עוד ועוד מידע, עוד גישות, עוד דרכים, מצאתי את עצמי נשאבת יותר ויותר פנימה לרעיון הלידה הטבעית. בעבודה צחקו עלי כל האמהות וטענו שאני "לא יודעת על מה את מדברת בכלל" או "נחיה ונראה" בתוספת חיוכי יודעי כל. ואני? האמת שהתבאסתי, נרתעתי, לעיתים נעלבתי אבל המשכתי בשלי. היו בי ספקות, תהיות וחששות, אך בין כל אלו מצאתי בתוכי רצון עז לחוות את הלידה הזאת באופן מלא, מודע, תהליכי, פעיל. מההתחלה רציתי לקחת עזרה כלשהי, התלבטתי בין מיילדת, דולה או סתם חברה קרובה. רק לקראת הסוף (שבוע 36) היקום גלגל אלי את בת, דולה צעירה, צנועה ומקסימה. החיבור היה מידי והידיעה שיש לי אותה לצידי נסחה בי המון שלווה.
הזמן חלף, הבטן צמחה, הפחדים באו והלכו בהתאם למצבי הרוח ההורמונאליים שלי. לאורך כל ההריון הייתי מאוד פעילה – "את פורחת" אמרו לי. צלחתי את סיום השנה בגן עם מעט קיטורים יחסית, (בכל זאת היו כמה, אוגוסט חודש חם ולח). עוד קודם לכן, הייתי בטוחה שאהיה בין אלו שיולדות מוקדם, הכנתי את עצמי לשבוע 34- 35, אך אלו באו והלכו, והבטן הוסיפה לצמוח, ואני התחלתי לקטר קצת יותר (כי בכל זאת מותר…), וגם להתרגש המון.
שבוע 38: כאבי בטן עמומים ומציקים כל השבוע, שלשולים ולילות כבדים וחמים
יום ראשון של שבוע 39: בדיקת רופא פנימית. "פתיחה של אצבע ומחיקה של 50". למרות שקראתי שלמידע הזה אין הרבה משמעות, נורא שמחתי והלכתי לי הביתה נרגשת ועליזה. בדרך עצרתי בסופר וקניתי המון פירות, מיצים וכל מיני פינוקים "למקרה ש…" בערב הלכנו לבריכה והשתשכנו במים הקרירים. בשעה 19:30 חזרנו הביתה. כבר בדרך, הרגשתי זרמים חמימים בין הירכיים. ירידת מים? לא יכול להיות. הם המשיכו ואני רחרחתי. אכן ריח חצוף ומוכר. נכנסתי להתקלח. יצאתי, והזרמים המשיכו. בשלב מסויים התישבתי על הספה ושמעתי "פק" פנימי עדין. הפקק הרירי ועוד מים. התקשרתי לבת. "תתכונני" אמרתי לה "נראה לי שירדו לי המים" יחד החלטנו לחכות ולראות כיצד התפתחו הדברים. אני די התבאסתי, כי לא רציתי להגיע למצב של נסיעה לבית חולים ללא צירים. כנראה שבמקום מסויים, קראתי להם לבוא כי הם התחילו להגיע. בהתחלה קטנים ולא ברורים ולאט לאט (די מהר בעצם, כפי שמתברר..) בגלים יותר עצמתיים. כל ציר קיבלתי בנשימות ונשיפות, תנועות יוגה והמהומים. גילי פרס לי מזרן על הרצפה, גלגל אותי על הכדור והשקה אותי במים. מידי פעם הגיע ציר שתפס אותי לא מוכנה מבחינת העצמה, ואני קיבלתי את אלו בבכי ויבבות, אך באהבה ותחושת שחרור. נכנסתי למקלחת ואיפשרתי למים לזרום על הבטן. הרגשתי צורך עז להרטיב את הפנים והראש. גילי התקשר לבת וביקש שתגיע. ב – 23:00 היא מגיעה ומוצאת אותי בתןך המקלחת על כיסא. "מה את אומרת?" אני שואלת אותה, בטוחה שהרגע שבו אצטרך לצאת מהבית עוד רחוק. היא מחייכת וממהרת לחזק אותי דרך עוד ציר. "נראה לי שכדאי שנצא" אני ממלמלת בין האנחות והנשיפות. אני מנסה להתאפס, להתארגן. גילי ובת מתרוצצים בבית, נועלים דלתות, מעבירים תיקים, מגרשים את כל חיות הבית החוצה לחצר. בתוך כל זה הצירים כבר ממש חזקים, מעייפים, "אני מרגישה כמו סמרטוט, אין לי כוח" אני ממלמלת לבת (בדיעבד – שלב המעבר?). נכנסים לאוטו, אני ובת מאחורה וגילי נוהג. התפתלויות של כאבים וחוסר נוחות במרחב הקטן, אחרי כל כך הרבה תנועה בבית. גילי מתחיל לנסוע לכיוון בית החולים. יש לנו כ – 20 דקות של נסיעה. הכאב בא והולך, ואני ממשיכה לנשום ולנהום, חושי מתערפלים ואני מרגישה מוצפת. הנסיעה הזויה, המון אורות וצבעים עוברים לי מול העיניים. אני נוהמת, אני שותקת, וברקע בת כל הזמן לוחשת לי "את מדהימה, את חזקה", ונוהמת איתי.
לפתע מגיע ציר אחד חזק במיוחד, אך שונה מקודמיו. אני נפעמת. צירי לחץ? יכול להיות? איפה אנחנו בכלל? אה, רק ליד חדרה….כעת יש הפוגות שקטות בין הצירים, אך הם עצמם בהחלט שונים ממה שחוויתי עד כה. אני דווקא די מתענגת עליהם, הם הרבה יותר קלים לי מהצירים המוקדמים. אכן תחושת לחץ עצומה, ממש כפי ששמעתי – לחרבן אבטיח… אני מתמסרת אליהם, לוחצת, מתנועעת ומרגישה שמשהו בי יורד למטה, משתחרר, שיש התקדמות, שיש מטרה! "אנחנו כבר ממש קרובים" אומרת לי בת. היא יכלה לומר לי "עיצרי!" היא יכלה לומר "תתאפקי!" אבל היא לא אומרת כלום, רק תומכת ומחזקת. בדיעבד נראה לי שהיא הבינה מה הלך לקרות…
הגענו! אני מסתכלת על המושב ונבהלת. בחושך ראיתי כתם כהה על הריפוד. "מה זה?!" אני שואלת את בת בבהלה והיא עונה לי בשקט "כלום, קצת דם". נכנסים לחניה ולי כבר ברור שזהו, אני מכאן לא זזה. גילי מזנק החוצה וחוזר עם כיסא גלגלים. שתינו צועקות לו "תביא מיילדת!" הוא רץ ומזעיק עזרה וחוזר לאוטו לתמוך בי מאחור. אני חצי שרועה במושב האחורי, תופסת בחוזקה את הידית שמעל החלון. זה עוזר לי. מגיעות 2 מיילדות ואחות, שלושתן קופצות לתוך האוטו, אחת משחררת את גילי ותומכת בי מאחור, השניה מזיזה את בת ומתייצבת מולי. אני לוחצת, לוחצת, מתמסרת למה שהגוף שלי אומר לי, רק לעצמי. בעצם אני לא שומעת ולא רואה כלום מלבד העוצמה של הלחיצה. אני לא יודעת אם הראש כבר היה בחוץ כשהן הגיעו, אבל תוך שתיים – שלוש לחיצות אני מרגישה את כל הגוף של התינוק שלי מחליק ממני החוצה! איזה כיף! אני צוחקת, משתוללת, שומעת את גילי ובת צוהלים איתי בצד, כולנו באקסטזה! שומעת את גילי צועק "היא יצאה!" היא? זאת בת? "יש לך תינוקת" הם מראים לי אותה, היא קטנטונת, שוכבת לי על הבטן חלקלקה ורטובה. מהר מאוד עוטפים לי אותה ולוקחים אותה פנימה. גילי רץ למעלה עם האחות, ובנתיים מארגנים אותי – קצת מנקים, מרימים אותי לכיסא, עוטפים אותי בחלוק. מגלגלים אותי מהחניה לחדר הלידה ואני בעננים.
בחדר הלידה המואר אני מסתכלת היטב בתינוקת הפיצפונת שלי – שוקלת 2.5, מכוסה וורניקס, שקטה ומתבוננת. המיילדות שופכות עלי מים, בודקות. יש 2 קרעים שדורשים תפירה. עוד 2 לחיצות וגם השליה בחוץ, שלמה. אני רועדת מאוד, עדיין מנסה לעכל את כל מה שהתרחש. מגיע רופא, מגעיל, קר ולא שייך לכל הסיטואציה ומתחיל לתפור אותי תוך כדי גערות "תפסיקי!" וגם "את לא נותנת לי לעבוד"! כאילו שאני בכלל מסוגלת לשלוט ברעידות…בת מחזיקה לי את היד וגילי יושב בצד עם הקטנה בזמן שאני נתפרת. זה הרגע הכי כואב שהיה לי עד כה. עוד קצת ודי, הוא מסיים ועוזב אותי לנפשי. שמים את הקטנה עלי והיא מתחילה לינוק. הרחם מתכווץ בעדינות. נכנסת מיילדת חדשה. "שלום! אני אביגיל!" הו….אביגיל המפורסמת….מעמעמת אורות, מכינה לי תה, מייעצת לגבי ההנקה. אני חייבת לציין שכולן היו מקסימות, תומכות ומרגיעות, ובכלל הצוות שפגשתי בלניאדו (נשארנו 3 ימים בגלל משקל וקצת צהבת) היה נעים ומכבד.
מארגנים אותי למעבר לחדר, גילי הולך עם הקטנה לתינוקיה לקצת חיסונים. בת והאחות עוזרות לי להכנס לשירותים, איי! שורף! עוברת למיטה, גילי חוזר עם הקטנה עטופה ועירנית. אני והיא נשארות בחדר לביות מלא ויש לי אותה לעצמי מעכשיו…גילי ובת הולכים, אני נשארת עם הפלא הזה, שתינו בשקט במיטה, בוחנות זו את זו…מסביב חושך, מלמולים של אמהות ותינוקות אחרים בחדר. קסם ועצמה של בריאה.
זהו. עשיתי את זה. יש לי תינוקת. הייתה לי לידה מדהימה, אורגזמית כמעט. והכל בסדר, אין פחדים, אני חזקה, אני יכולה, אני אמא…
תודות:
לבעלי המדהים, שבכל יום שעובר מתגלה כגבר עם החושים הכי טבעיים לאבהות שפגשתי, שחיזק אותי כל כך בכל ציר שעברנו בבית, שתיפקד בכזה רוגע ושליטה ברגעי האמת, שהקשיב, הבין והכיל לאורך כל ההריון.
לבת הדולה המקסימה, שחיזקה אותי עם השלווה שלה, והאמינה בי ונתנה לי בטחון להקשיב לעצמי ברגעים הקשים באוטו.
למורה שלי ליוגה, קיה, שמהרגע הראשון שפגשתי אותה הטוותה לי דרך והאירה לי את המסלול ללידה פעילה ונכונה.
לפורום לידה פעילה בתפוז, ממנו קיבלתי המון מידע והשראה.
לביתי הקטנה, שעדיין אין לה שם, על הפלא והיופי שהיא, ועל כך שבאה לעולם בכזו קלות וסייעה לי להגשים את החלום לגבי האופן בו אני רוצה ללדת.
גבריאלה